לנצח עוד לפני שריקת הפתיחה!

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

מתוך ההרצאה שלי להורים ולספורטאים:

משחר האנושות מלמדים אותנו שהתוצאה (בספורט בכלל ובחיים בפרט) היא הדבר החשוב. מהרגע שעלינו כילדים למגרש הספורט מרבית האנרגיה של המערכת מוכוונת אל לוח התוצאות. אבל האם זו אכן השיטה הנכונה? האם הגישה הזו המקדשת את התוצאה (ובפרט את הניצחון) היא הדרך לייצר אלופים? בשנים האחרונות יותר ויותר אנשי מקצוע ומאמנים העוסקים בניתוח הפסיכולוגי של הספורט ומלווים ספורטאים מבינים שהתשובה כבר מזמן היא לא חד ערכית.

נכון, ספורטאי עולה למגרש או לזירה בכדי לנצח, להיות הטוב ביותר ולסיים במקום הראשון. אבל היכולת להביא את הספורטאי למעמד הזה כשהוא משוחרר מהתלות בתוצאה, למצב בו התוצאה לא היא שתגדיר אותו כאדם היא התפישה הנכונה והיא שיכולה לבסס חוסן מנטלי, ערך וביטחון עצמי המייצרים מסוגלות ויכולת של אלופים.

עצרו שניה ותחשבו על עצמכם, כילדים שעסקו בספורט או כהורים לילדים שעוסקים בספורט תחרותי, נסו לרגע לשחזר את הדינמיקה בינכם לבין הילד/ה שלכם ערב משחק, במהלך המשחק ואחרי המשחק. כאן בסיטואציות הללו מתרחשים “האסונות” המנטליים הגדולים ביותר עבור ילדים רבים, הורים (ומתוך כוונה טובה) מייצרים מצבים המעמידים את הילד במבחן התוצאה בלבד. וכאשר אנחנו נמדדים רק בתוצאה, מבלי לתת משקל לדרך שעשינו, למאמץ האדיר ולמי שאנחנו מבלי קשר לתוצאה הכוונות הטובות הופכות למהמורות מנטליות שמייצרות תהליך הפוך. אם בבוקר המשחק נתרכז באמירות כגון “הערב יש לכם משחק מאד חשוב”, או “לך היום לסל תייצר נקודות” הרי שגרמנו לילד/ה להתרכז בתוצאה, להכניס את עצמם למצב של לחץ במקום למצב של אושר, תשוקה וריגוש לקראת המשחק. מהרגע שהמשפטים הללו ודומיהם יצאו מפינו התהליך מתהפך. נוצרת סיטואציה של “חרדת ביצוע” חשיבות עליונה לגורמים שלא בשליטה שלהם. וכשהם לא יקלעו? ואם המשחק יסתיים בהפסד? מה אז?

הרי ברור לכולם שהילד שלכם כשחקן כדורסל הכי רוצה בעולם לקלוע וכמה שיותר נקודות. אבל האם נקודה זו בלבד מגדירה אותו כאדם? האם רק אם יקלע 15 נקודות הוא ווינר? מה עם מרכיבי משחק כמו חטיפות, אסייסטים, ריבאונד? מה עם משחק הגנה מכל הלב, משחק קבוצתי? מה אם הדבר החשוב ביותר, “האם עשית את הכי טוב שאתה יכול”… המסר שאנחנו מעבירים מייצר פעולה הפוכה, במצב שהילד לא יקלע את “מכסת הנקודות הנדרשת” (לטעמנו) הוא ירגיש שנכשל! ולא פעם הקבוצה אפילו נצחה ולא בזכות 2 הנקודות הבודדות שקלע אלא בזכות העובדה שהוא הביא את עצמו למשחק בצורה הטובה ביותר. רק שכתוצאה מהיעד שהוצב לו, יעד מדיד בבחינת “תוצאה של עובר או לא”, יוצרת בו תחושת אכזבה בניגוד לתחושת החדווה והאושר מהמשחק עצמו ומבלי קשר לתוצאה.

אין כאן סתירה. ספורטאים חולמים, עובדים קשה ורוצים להיות אלופים!וכך נכון שיחשוב ספורטאי בעל שאיפות שהרי הקלישאה הנכונה ביותר היא הרי על “סגנו של בר כוכבא” אבל אם נדע לייצר אצל הילד את התובנה שהוא כאדם אינו תלוי בתוצאה היכולת שלו להיות משוחרר וטוב יותר רק תצמח ותתעצם. לצערי ובמיוחד בקרב הורים לילדים צעירים “השאלון היומי” המוצג לילד בכל פעם שחזר ממשחק או אימון הוא בבחינת דרוג פרמטרים תוצאתיים: כמה קלעת? פתחת בחמישה? כמה זמן שיחקת? השאלות האלו גם אם הן באות ממקום של אמפתיה והתעניינות יוצרות סכמה ברורה: אני “נשפט” לפי מדדי התוצאות שלי.

הגישה הנכונה היא קודם כל לאפשר לילד ליהנות מהדרך. הנאה ואושר מהתהליך הספורטיבי אינם עומדים בסתירה לעבודה קשה, אימונים ומשמעת. אבל בלי תשוקה, רצון פנימי לעלות ולהיות הכי טוב נאבד אלמנטים חשובים ברגעי ההכרעה. בדיוק ברגע בו השחקן הצעיר יצטרך לקבל החלטה מידית הוא “יעצור” יהסס ויעשה חשבון של מה תהיה התוצאה, מה יגיד לי המאמן, אבא או החברים!

בכדי לייצר אלופים אמיתיים (ומאושרים) צריך להקנות להם קודם כל ערך עצמי חסר תלות בתוצאות ומעצם היותם ספורטאים! המילה הטובה, המחמאה, זריקת העידוד צריכות להגיע ממקום של “ציון על הדרך” לא על התוצאה! שחקן צעיר שיקלוט כי השבח והגמול נעשים על הדרך הקשה שהוא מבצע, על כך שהוא מביא את עצמו לכדי מקסום במגרש מבלי קשר ישיר לתוצאה הן שיאפשרו לו לפתח חוסן מנטלי, להיות משוחרר ולקבל את ההחלטות החשובות ביותר כשחקן.

ביום שבוא אותו שחקן או שחקנית צעירים יעלו למגרש בידיעה שהתוצאה לא תגדיר אותם, שהם חפצים לנצח ולזכות במשחק אבל אם יפסידו זה לא משנה את מי שהם באמת אז יהיו ברשותם הכלים להתמודד במשחק ממקום של ביטחון עצמי, השלמה והרבה ערך עצמי. “אני מי שאני בזכותי” ושום הערה או תוצאה לא תגדיר אותי אחרת.

הדרך הזו להביא שחקנים למקום בו יעריכו את הדרך, את הנתינה הטוטלית כספורטאים מבלי שהדבר משתלט על “האני שלהם” היא דרך ארוכה, אין כאן קסמים, אבל התהליך מייצר לא רק אלופים, הוא מייצר אנשים עם ערך עצמי, עם ביטחון עצמי, ביטחון וערך בעצמם כפי שהם ולא בכפוף להפסדים וניצחונות.  שהרי תסכימו איתי שאותו הילד שהבקיע 4 שערים בנערים לא הפך בין לילה לרונלאדו הבא… ובאותה מידה גם עם ירד עם אפס שערים (ונתן עבודה כפי שאומרים) הוא רחוק מלהיות לוזר! ערכו העצמי צריך לבוא ממה שהוא, ממה שהביא מהבית, מבית הספר, מהאימון ומהערך העצמי שפיתח, או כפי שנוהג לומר מורי ורבי (איתן עזריה: “להשתחרר מנדנדת ה HERO OR ZERO”).

אחד מגדולי המאמנים במכללות בארה”ב (ג’ון וודן) נהג לומר משפט מרתק המתאים לחיים הספורטיביים ובאותה המידה לחיי העסקים והיום יום: “ביום שתחזור הביתה ולא ידעו אם ניצחת או הפסדת, אתה ווינר אמיתי”.

לפיכך עלינו לייצר אלופים שהם קודם כל בני אדם, אלופים בעלי ערך עצמי, חוסן מנטלי ואמונה בדרך. כאלו שלא התוצאה מגדירה אותם.

“כאלו שניצחו עוד לפני שריקת הפתיחה”.

הירשמו לניוזלטר

קבלו עדכונים ומאמרים ישירות למייל שלכם!

מוזמנים לחקור עוד

אימון מנטלי לספורטאים ומצבי משבר

לעשות.

אודות

שמי גדי דקל, מאמן מנטלי לספורטאים ולהתמודדות עם משברים, בעשרים וחמש השנים האחרונות אני עוסק באימון, ניהול, שיווק והפקה של אירועים תוך התמקדות באירועי ספורט, ליווי ספורטאים, קידום פרויקטים ויזמות בספורט.

תחומי פעילות העולם המנטלי ועולם הספורט

רשתות חברתיות

פוסטים אחרונים

דילוג לתוכן