“מושלמים כמו שאנחנו” חשיבות החוסן והביטחון העצמי בקרב ילדים העוסקים בספורט. כתבה שנייה בסדרה

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

לגדל ילדים. חוויה, שיעור מתמשך במדעי ההתנהגות, בית ספר לאושר גדול המהול בהמון רגעים שמחים, קשים, מרגשים ומעצימים, אבל לגדל ילדים ספורטאים זהו כבר אתגר אחר לגמרי. כאשר אני מתבונן מהצד (מטפורית) במשפחה עם ילדים ספורטאים אני מבחין בדינמיקה שונה לגמרי, משפחות שמגדלות ספורטאים מתנהלות לא פעם סביב “כוכב הבית”, מצד אחד בצדק, יש פה ספורטאי בהתוות אבל מהצד השני (והפעם לא בצורה מטפורית) יש עוד אחים/יות בבית ולפעמים עודף תשומת הלב המופנית אל העוסק בספורט עשוי לגבות מחיר רגשי כבד מהיתר. איך לווסת? ארחיב בהמשך הכתבה.

אבל זו רק תחילתה של הדינמיקה סביב גידול ילדים ספורטאים. בשל המעורבות הטבעית “בקריירה” של הילד, ישנן הרבה טעויות שנעשות בדרך ובתום לב הכל מתוך הרצון לעזור ולהיות מעורבים ומעורבים יותר. הורים (ומאמנים) יוצרים לא מעט מצבי לחץ סמויים וגלויים המטים את תפישת הערך העצמי של הילד ולא פעם מרחיקים אותו מהספורט במקום לקרב אותו, מצבים אלו עשויים להשפיע על הלך הרוח בבית כולו ולהפוך את החוויה הספורטיבית הכל כך חשובה למסע לא קל בלשון המעטה.

אז איך גם לגדל ספורטאים וגם למעט בטעויות?

בכתבה הקרובה אסקור כמה מאפיינים שכיחים להם יש לשים לב וגם אגע מעט במאפייני התקופה המשפיעים לא פחות. בסיום הכתבה אספק לכם נקודות ליישום שיוכלו לסייע לכל הצוות המשפחתי לצלוח את ההרפתקה המדהימה הזו בשלום ובעיקר ממקום של כבוד ופיתוח הערך האישי. כי בשורה התחתונה אין על עיסוק בספורט ואין טוב מילדים העוסקים בו מתשוקה ואהבה. “מושלמים כמו שאנחנו”, מתחילים.

THE NEW NORMAL

צריך לזכור שהעולם של היום שונה בתכלית, החשיפה של הילדים למדיה היא עצומה, כל ילד היום מנהל מרכז תקשורת שבעבר לא היה מבייש יחצן מתחיל. פייסבוק, אינסטגרם, ווטסאפ, טיק טוק כל אלו זירות חשיפה שמייצרות תוכן אבל לא פחות חשוב מייצרות פלטפורמה לביקורת ומציבות בפני הילדים סטנדרטים שלא תמיד הם אפשריים ליישום. כשספורטאי צעיר זוכה לביקורת ברשתות מצד החברים והמעגל הקרוב ההשפעה עליו מאד גדולה, כשהם צופים באלילים “המושלמים” ומחפשים להיות בצלמם במקום להיות הם עצמם ישנה כאן בעיה. ברוח התקופה ילדים רבים מוצאים עצמם כשהם מגדירים את ערכם העצמי רק בזכות “הלייקים” (וגרוע מכך היעדר הלייקים), מכאן הערך העצמי והביטחון העצמי מוגדרים ע”ג מיקוד חיצוני, מאוסף תגובות שאינן בשליטה שלהם. הכלל הראשון: פרופורציות. המדיה החברתית היא חלק מהחיים שלהם (לא יעזור לכם) אבל חשוב שהם ילמדו להכיל אותה בתבונה ומתוך הבנה שלא תמיד תגיע התגובה אותה הם מחפשים.

ממש לא מזמן ליוויתי מתאמן מתחום הכדורסל, נער בן 17 כבר לא ממש ילד, מה ששיתק אותו ערב משחק ובמהלך המשחק עצמו היה רק דבר אחד “מה יגידו עלי למחרת בבית הספר, מה יכתבו לי ברשתות” ההבחנה בכך שהקושי שלו נוצר מהחשיפה לביקורת חיצונית הייתה קלה יחסית מהסיבה הפשוטה, הבדל הרמות העצום בין הביצועים המצוינים במהלך האימונים (כולל עם קבוצת הבוגרים) מול היכולת לבוא ליידי ביטוי במשחקים עצמם. כשאותו בחור למד לשחרר (באמצעות שיח עצמי חיובי, הבנת הערך האישי ופעולות נוספות) התוצאות לא אחרו להגיע. הביטחון העצמי הפך לביטחון ממיקוד פנימי, מלא עוצמה ואמונה והמשחק נהיה משוחרר כמו גם התלות במה יגידו ומי יגיד.

“להיות ההורים שלהם ולא המאמנים שלהם”

התפקיד שלנו כהורים וכמאמנים הוא לפתח אצל הילדים שלנו ערך עצמי שלא מושתת על תוצאות בלבד, שמוקיר ומעריך את הדרך, ההשקעה העצומה באימונים והמחיר שהם משלמים מעצם הבחירה בספורט. הם צריכים לפתח מסוגלות וחוסן להתמודד גם עם כישלונות (זו הדרך הטבעית ללמוד), והם צריכים לבסס את הביטחון העצמי שלהם על המיקוד הפנימי – אני שווה. ולא על מה אומרים עלי! המוקש הגדול הוא העובדה שהורים ומאמנים רבים מתגמלים (פיזית וורבאלית) בעיקר על התוצאה, אם זה הצליח יש מחמאות ואם לא אז זה מגיע לפעמים למצב שההורה עושה פרצוף של חוסר שביעות רצון או תנועות גוף שמשדרות חוסר נוחות, הם קולטים את זה מיד! וזה משפיע.

כשאני צופה במאמן שמוחא כפיים לשחקן שעשה פעולה ולא הצליח זה מחמם לי את הלב, כי כאן התגמול עובר לשבח על הדרך וזה מסמן לו כספורטאי להמשיך לנסות. מחוות קטנות מייצרות השפעה עצומה. התפקיד שלנו כהורים לייצר מחוות, להיות ההורים שלהם ובעיקר לנשום, עמוק. כשהילד סיים אימון או משחק, לא תפקידנו להיות “הפרשנים באולפן”, אפשר להניח לו, לתת לו לפתוח את הלב, לשמוע, אבל בעיקר להקשיב, לדרך שלו לתאר את הדברים, ללא פרשנות שלנו למצב. הי, בסופו של דבר הוא זה שעשה את העבודה, הוא זה שמתמודד עם מתחרים, מאמן, חברים לקבוצה ואתנו. תנו לו את הזמן, אפשר להחמיא, אפשר לחבק, רצוי להפחית בדיבור עד שהוא יוזם את השיחה.

גם ילדים הם פרפקציוניסטים קטנים (או גדולים). כשמתאמן מגיע אלי ערב משחק ואומר לי, “שמע גדי מחר אני הולך לתת משחק מטורף” אני “מגלגל עיניים”, מחכה ואז שואל אותו, “איך אתה יודע”? עכשיו אני לא אומר את זה בכוונה להוציא לו את הרוח, אני שואל כי אני יודע מה תהיה התשובה שלו, ובדרך כלל זה: “מה עבדתי קשה כל השבוע, אני חם, אני בטרוף”. יופי עבדת קשה כי זו הדרך לא?, זו למעשה העבודה שלך, אבל מאיפה אתה יודע מה יהיה במשחק? איך כבר קבעת את התוצאה? ומה יקרה אם התוצאה לא תעמוד בתכנון שלך? כאן מגיע פער ששובר. עבדתי קשה – “סגרתי” על התוצאה ואיך בכלל יכול להיות אחרת?… כאשר אנחנו מעניקים להם ביטחון בדרך ולא רק בתוצאה הם לומדים לווסת את הלחץ, לנצח עוד לפני שריקת הפתיחה.

התמודדות עם קושי.

אחד המאפיינים החזקים ביותר הוא השלב בו בכל ענף ספורט הדברים נעשים קצת יותר קשים ומורכבים, אז נכון, הפירמידה מצטמצמת וזה טבעי אבל עדיין הרבה ילדים פורשים בשלב מוקדם בהרבה מזה שהיו צריכים לפרוש בו מהסיבה שפתאום קשה, ואף אחד לא הכין אתם להתמודדות עם הקושי, תמיד מסבירים להם להימנע מהקושי, לעקוף אותו (הדרך מ A ל B) קו ישר ובטיסה. ואז מה קורה? הוא חוטף איזו צעקה מהמאמן בגלל שלא הצליח בתרגיל, ועכשיו הוא עסוק במה המאמן אמר במקום במה לא עשיתי טוב, הוא עסוק בחשיבה על “הערך שלו” (אני לא מוצלח) במקום אני עושה את זה עוד מאה פעם ומצליח, ומה שקורה זה שהוא מנסה שוב תחת לחץ ונכשל… מכאן מהר מאוד צומחת “אמונה מגבילה” – “אני לא מוצלח” והופ אני פורש מהספורט…

הבעיה היא לא בפרישה שלו, הבעיה היא למעשה כפולה: לרוב הם יפרשו מספורט בכלל וזו פגיעה מנטלית ואיבוד של כלי מאד חשוב לחיים בכלל, והבעיה השנייה תהיה הדימוי העצמי שהם ייקחו מהחוויה הזו, למאמנים וגם להורים יש כאן תפקיד מהותי, מאמן ובפרט בגילאים צעירים חייב להיות רגיש ולהבין את ההשפעה העצומה שלו על הדימוי ועל העתיד של הילדים, לא סתם אני קורה לזה “המאמן הראשון והאחרון שלי”, עכשיו שלא נבין לא נכון ישנם מאמנים מדהימים, אבל יש יותר מידי מאמנים / מדריכים צעירים שההכשרה שלהם מאד בסיסית, בעיקרה היא הכשרה סביב הענף (תרגילים ותרגילים), לרוב הם עצמם עוד חברה צעירים ללא ילדים והעדר הכלים המנטליים והגישה החינוכית והמעצימה פוגעת בסופו של דבר במתאמנים/ות. התפקיד שלנו כהורים הוא לפקוח עין, מפוקחת, תרבותית ובעיקר כזו שתעצים את הילד ובטח לא תפגע בסמכות המאמן מול הילד. 

מכאן החיבור הטבעי לפסקה הבאה, בכדי לחזק ביטחון עצמי, חוסן וערך חשוב לפתח אצל הילדים ערוצים נוספים, להקדיש ככל הניתן זמן גם לקריאה, פנאי (תזכרו כמה פנאי היה לנו), חופש וגיוון.

עם כל הרצון שהילד שלנו “יעשה את זה” בסופו של יום אחוז קטן מאד מהילדים/ות שעוסקים בספורט יהפכו את זה לקריירה או יהפכו לאלופים, יש לזה מחיר, (ממליץ על הסדרה “משקל הזהב”) והתפקיד שלנו הוא לווסת, להעצים ובעיקר להכין אותם ליום שאחרי, הדבר אולי החשוב ביותר הוא לשאול את עצמנו וללמד אותם לשאול את עצמם “מה אני בלי הכדורסל?”, כאן השיטה הטובה ביותר היא להקפיד שיפתחו עוד נושאי עניין ואם הם אינם בדרך לכוכבות הגדולה שיתנסו בענפים נוספים, כך עם הפרישה תישאר האהבה והעיסוק בספורט, שהרי עצם העיסוק בספורט הוא הרווח הגדול הכולל לימוד הערכים שנגזרים ממנו, למידת אחריות, “אני עבור הקבוצה והקבוצה עבורי”, משמעת, התמודדות ואורח חיים. ספורט הוא משוואה משנת חיים. ככה צריך להתייחס אליה.  

לפני סיום ולפני הטיפים שהבטחתי כמה מילים על הדינמיקה המשפחתית כאשר אחד הילדים הוא ספורטאי עם פעילות אינטנסיבית, אז הכלים לאיזון משפחתי הם פשוטים ובעיקר כל משפחה/הורה יאמץ את הדרך הנכונה לתא המשפחתי שלו, הקפידו לפתח תחומי עניין גם אצל הילדים האחרים, תמכו והיו שותפים שם לא פחות מזה העוסק בספורט, הפכו את הספורט לחוויה משפחתית מלכדת ולא כזו המתקיימת רק סביב “הכוכב המשפחתי”, פנו זמן איכות אחד על אחד עם הילדים הנוספים וככל שמתאפשר פצלו כוחות, לא תמיד כולם חייבים להיות באימון/משחק, תנו לזה את המקום והכבוד המתאימים אבל זכרו שכם לאחרים ישנם צרכים משלהם.

עשה ועל תעשה

תתגמלו אותם על המאמץ – הוא מתעורר בשבת ב 06 בבוקר לאימון בגשם…

תתגמלו על הדרך (הם מבצעים את אותו אימון/תרגיל פעם אחר פעם) ולא רק על התוצאה

תתגמלו על העיסוק בספורט, תעודדו נסו לגרום להם לשלב (בגיל הצעיר) ענף נוסף, עיסוק נוסף

בסיום משחק אל תהיו פרשנים, שופטים, יועצים – תהיו קודם כל ההורים שלהם

ניסוי ותהיה – העובדה שהוא נרשם לג’ודו לא אומרת שזו קריירה, תנו לנו לטעום עוד אפשרויות ולבחור

תנו להם לדבר ולספר את החוויה מהצד שלהם

תנשמו (הסיכוי שהבן שלכם יהיה מסי הוא 0.0 אחוז) אבל בן אדם טוב הוא בטוח יהיה!

אל תעמיסו ותלחיצו זו צריכה להיות התשוקה והאהבה שלו לספורט

תהיו שם בשבילם תאמצו אתם את הדרך (הניסיון שלי) זו חוויה לכל החיים

תנו לכל שלב להתפתח, אחרי הגול הראשון לא חייבים מאמן מנטלי, מאמן כושר ותזונאית.  

חזקו את הערך שלהם והביטחון שלהם! (לא בהקשר של תוצאה בהקשר של בני אדם)

תנו להם לחלום ולהגשים, את החלומות שלכם הגשימו בעצמכם ולא דרכם.

היו קשובים, עין אחת פקוחה תמיד לצרכים שלהם, לשינוי בהתנהגות היום יומית.

והכי חשוב: תזכרו “הם מושלמים כמו שהם”

תהיו ההורים שלהם, המקום הבטוח והמוגן, המחנך והאוהב

הירשמו לניוזלטר

קבלו עדכונים ומאמרים ישירות למייל שלכם!

מוזמנים לחקור עוד

אימון מנטלי לספורטאים ומצבי משבר

לעשות.

אודות

שמי גדי דקל, מאמן מנטלי לספורטאים ולהתמודדות עם משברים, בעשרים וחמש השנים האחרונות אני עוסק באימון, ניהול, שיווק והפקה של אירועים תוך התמקדות באירועי ספורט, ליווי ספורטאים, קידום פרויקטים ויזמות בספורט.

תחומי פעילות העולם המנטלי ועולם הספורט

רשתות חברתיות

פוסטים אחרונים

דילוג לתוכן