“מפגשים מנטליים” האנשים שחוסן מנטלי הוא חלק אינטגרלי משגרת חייהם

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

“הכבאי בלול התרנגולות” – אייל משאש לוחם אש

“גם אם היעד אינו נראה באופק, אין זה אומר שהדרך אינה שווה את המסע”.את המשפט הקטן ומלא המשמעות הזה שלפתי מעמוד הפייסבוק של אייל, משפט אותו הוא מספר כאנקדוטה על התמדה שעה שהוא מתמודד עם אתגר פיסי ומנטלי אדיר אי שם בקילומטר ה 121 מתוך 200 ק”מ באולטרה מרתון “סובב עמק”. משפט אחד שממנו אנחנו יוצאים למסע בין לולים, מטעים ולהבות. לוחם האש וההיבט המנטלי.

כמאמן מנטלי העובד עם ספורטאים מרתק אותי לשמוע וללמוד כיצד מתמודדים האנשים שחוסן מנטלי הוא חלק בלתי נפרד מחייהם, מהעשייה היום יומית, בשיחות העמוקות הללו אתה לומד את השיעור האמיתי על התמודדות, מטרות ונחישות. לא סיסמאות בית ספר, לא כותרת במצגת. משפטים הלקוחים מרגעי התמודדות שחלקם הוא לא פחות מהתמודדות על רכושו או חייו של אדם. המדהים והמרתק בנושא הזה הוא ההקבלה לחיים בכלל ולהתמודדות של ספורטאים עם רגעי משבר, החלטות של שבריר שנייה שהן שמפרידות לא פעם בין השתתפות לפודיום.

הפרק הראשון בסדרת הכתבות שלי “מפגשים מנטליים” מפגיש אותי עם אייל משאש (46), העובד בכבאות והצלה מזה 21 שנים, לוחם אש, מושבניק ועובד אדמה. מה שאנחנו אוהבים לכנות, “מלח הארץ”. אייל מתגורר עם אשתו וילדיו במושב ברק שבעמק יזרעאל. בימים כתיקונם היינו מקיימים את הריאיון הזה על כוס קפה שחור בין הלולים למטעי הזיתים. אבל בימי קורונה נאלצנו לקיים שיחות טלפון והתכתבויות ווצאפ, ככה זה כשאתה “יכול על הלהבות” אבל אין לך מושג מה עושים עם הקורונה הזו.

אחרי היכרות קצרה (ולא מעט שעות תחקיר) אני פותח מבערים ומחליט להתחיל במקום החם ביותר, השאלה הראשונה שעולה לי בראש היא “מה גורם לאדם לרוץ לתוך הלהבות”? אייל מצדו לא מהסס והתשובה קולחת מפיו “אני אוהב את עבודתי והמשימה ברורה. חונכתי ואומנתי לקדש את המטרה לשמה פועלים לוחמי האש, להציל חיים ורכוש”, אני מציין שזו תשובה מצוינת אבל זו תשובת “בית הספר לכבאות”. אני מחפש את הרציונל, את הטריגר ששולף אותך  מהכבאית וגורם לך להיכנס לבית בוער, פעולה שהיא בניגוד גמור לכל מה שאדם יעשה. אייל מרחיב “מה שמוביל אותי הוא הביטחון בבורא עולם, בעצמי ובתפקיד או המשימה שעלי למלא, הביטחון בצוות שלי, והביטחון האישי שנבנה מתוך המומחיות שצברתי, האימונים, ההתנסות שכבר חוויתי “בטבילות האש” והידיעה שאני כאיש מקצוע יודע מול מה אני הולך להתמודד”.

התשובה המורחבת הזו מתחברת לי היטב למושגים מעולם האימון, יש פה אלמנטים של הדמיית מצבים והתמודדות עם מצב בו כבר “פגשתי את הסיטואציה”, ישנו  מרכיב של ביטחון עצמי שהוא קריטי במיוחד לאותן שניות של קבלת החלטה ויש כאן מטרה ברורה מול העיניים ובעיקר יש פה את מרכיב האימונים (אלף תרגולים שמניבים את התוצאה הטובה) ובמקרה של לוחם האש התוצאה הזו היא הצלת חיים ורכוש.

כאילו לחזק את דברי, אייל ממשיך: “העיסוק כלוחם אש השפיע על חיי במובנים רבים, זה לימד אותי עוד על שיקול דעת, השגת מטרות ויותר מכל למדתי שני דברים חשובים; הראשון הוא “לנשום”, לא סתם לרוץ, אלא לגבש דעה ולפעול מתוך קור רוח וידע, והשני הוא לנטרל את הלחץ ואת ברומטר הפחד. הפחד הוא כלי שמשרת אותי, הוא יוצר אצלי את החדות, מזכיר לי שבבית מחכים לי אישה וילדים, מפקס. ומצד שני הוא פועל כדחף, מניע אותי קדימה ומאפשר לי להתמודד עם מצבים מורכבים בזמן אפס. כחובב אתגרים זה דלק משובח לעשייה”.

ביקשתי מאייל שיחדד לי, שיספק לי דוגמא למצב בו לשיקול הדעת, לניסיון והתכנון היה חלק מכריע בסיטואציה. אייל מהרהר לשנייה ושולף סיפור מהימים הראשונים שלו כלוחם אש. “הגעתי בצוות הראשון לשריפת מפעל בקנה מידה עצום. לילה, אש תופת, חום סביבתי של 600 מעלות צלסיוס, פלסטיק בוער ועשן סמיך, בתוך כלל הפעולות שביצענו,תוך כדי ביצוע פעולה מתבקשת וברורה, כשכל כולי בתוך המשימה – לפתע ידו של מפקד הצוות שלי משכה אותי לאחור, בנחישות והחלטיות ובשקט. שניות ספורות לאחר החילוץ לאחור המבנה התפוצץ וקרס. מפקד הצוות – שותף וחבר אמת –  הבין את הסיטואציה ואת העומד לקרות ופעל באינסטינקט של מקצוען ובכך למעשה פשוט הציל אותי וכמוהו אז, כך אני היום – מעביר הלאה את תפיסת העולם המקצועית הזו בדיוק. זו חובתי האישית והמקצועית”.

השיח על האש והלהבות משלהב את הדמיון, אבל אייל, בדרכו השזורה במשפטי מוטיבציה כאילו יצא הרגע מבה”ד 1, מסיט את השיחה אל עולמות נוספים. הוא מתעקש (ובצדק) לייצר  הקבלות בין ההתמודדויות שבחר בחייו לבין המקצוע כלוחם אש. “אני נמצא בסיטואציות מורכבות מידי יום, החל מהעובדה שאני דור המשך לחקלאות (ורואה בכך חרף כל הקשיים האדירים שליחות) ובין היותי ספורטאי חובב המשתתף במרוצי אולטרה וגומע מידי שבוע עשרות קילומטרים של ריצה בעמק, בכל אחת מזירות חיי קיימות התמודדויות מנטליות ופיזיות מגוונות וקשות, בהתלבטות היום יומית כחקלאי ובמהלך מרוץ של עשרות קילומטרים.

בכל אחת מהן אני נדרש להחלטות שתוצאותיהן משפיעות עלי בכל תחומי החיים”. בהתמודדות כחקלאי אני מוצא את עצמי מחויב למערכת שיקולים מגוונת, לא תמיד אני יכול לבחור את מה שהייתי רוצה אלא נאלץ לא פעם לבחור במה שאני צריך. בריצה לטווחים ארוכים אני יוצר את “זירת השחרור” שלי, זה המקום בו אני מתנתק מהסיטואציות היום יומיות, אני משחרר במהלך הריצה את ההתעסקות הבלתי פוסקת במה שלא בשליטתי ומעביר את הפיקוד לרגלים. הריצה מהווה לא רק פסק זמן של שקט אלא מקור כוח וזמן איכות למחשבה חיובית מלאת אנרגיה. 

אייל מספר לי על מקצה ריצת ה: 200 ק”מ הראשון שלו. “זהו מרוץ מהמאתגרים שהתקיימו בארץ, מרוץ שאתה עובד לקראתו קשה, באימונים, בהכנה מנטלית ובתחושה שאתה עומד מול אתגר אדיר ומרתק. כל תקלה ומכשול במרוץ כזה יכולים בקלות לייצר תסכול ותחושת החמצה, אבל היכולת להיות מעל הניצחון או ההפסד ולקבל את ההחלטה הנכונה ברגע הנכון עשויה לשנות חיים. יממה בתוך המרוץ, 133 ק”מ כבר מאחורי. הקושי ניכר והנחישות ממלאת את הכל. מגיע לאוהל הכינוס לבדיקה רפואית שגרתית של מדדים, השלמתי ארבעה סיבובים, נותרו עוד שניים. דופק גבוה – נשלחתי לשבת מעט. הולך ומתברר שמשהו איננו כשורה. כאן נדרשתי לכל החוסן המנטלי שיכולתי לגייס, מצד אחד אני ניצב מול משימה ומטרה שהצבתי לעצמי, לסיים את המרוץ המורכב והקשה ומצד שני – האחריות הכוללת לחיים עצמם, לא פחות”.

“אדגיש שאינני מהטיפוסים שמוותרים, כאן ובכלל. לקום ולצאת מהמרוץ זו בכלל לא אופציה,  באותו הרגע המשפחה שלי מגיעה – בני הבכור ניגש אלי לבדוק לשלומי. הכל התבהר. הפרמדיק מייעץ לי לחדול מהמרוץ. שנה של הכנות מתכנסת לרגע יחיד. מסתכל על בני וברור שאת המרוץ אני מסיים עכשיו וממשיך להיות איש משפחה. תהיה לי עוד הזדמנות. מה שאכן קרה. הורדתי את מספר החזה, חיבקתי את בני ואמרתי “אין דבר, יהיה עוד אתגר, הבריאות ואתם מה שחשוב”. זו הייתה החלטה מתוך שיקול דעת, עצרתי, שקללתי מידע ויצרתי בשבריר שניה את סדרי העדיפויות שלי, ההחלטה הייתה פשוטה”.

בשלב הזה אני מבקש לשמוע על החלק הקשה בעבודה, ההתמודדות עם מראות פחות נעימים בזירות של שרפה או תאונות דרכים, כספורטאים ובכלל אנו נקלעים בחיינו לא פעם לאזורים הרחוקים מאזור הנוחות שלנו, מקומות בהם אנו חווים מראות, או אירועים שלא מרפים ולסיטואציות שמביאות אותנו להתנהלות מסוימת. אני מבקש ממנו לספר מהזווית שלו על “הניתוק מהסיטואציה” איך זה מתבצע הלכה למעשה בעולם דינמי הרווי ברגעים לא פשוטים.

“ההתמודדות והיכולת להתנתק מסיטואציה נעשית אצלי בכמה וכמה מישורים, ראשית במסגרת המשימה אם נקלעתי לסיטואציה אני פועל באופן מובנה, לא על חשבון אנושיות או מקצועיות אבל פועל מתוך התרגולת, אני יודע שמה שמנחה אותי הוא לדעת שעשיתי את הכי טוב שלי במשימה, אחרי האירוע אנחנו מדברים על הדברים, לא משאירים משקעים בפנים, למדנו לשחרר, כאן החיבור שלי לריצה הוא טבעי ומתבקש, זו התרפיה שלי ואני מתעורר בכל בוקר בשלוש וחצי רק בכדי לאפשר לי שעתיים של שקט מוחלט, אני והטבע.

הכלים הללו, הלמידה לשחרר, לפנות מקום, לדבר, לשתף מאפשרים לי לצאת מהסיטואציה המורכבת ובמקביל להכין את עצמי למשימה הבאה”. הרגעים הקשים למדו אותי לראות אבל לא “להסתכל”, לא להיתקע עם המבט”. והקשה ביותר אני מקשה? אייל מהרהר, כמו רצות לנגד עינו אלפי תמונות מקריירה ארוכה השזורה ברגעים מכוננים, “הקשה?, הקשה הוא לשמוע טלפון מצלצל בזירת תאונה, לראות על הצג “אבא” ולדעת שאין לו מושג מה קרה הרגע. בסיטואציה הזו אני פשוט עוצר ומזכיר לעצמי  שהשליחות שלי היא הצלת חיי אדם וכי מראות קשים הם חלק בלתי נפרד מחיי היום יום”.

לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש מאייל “לאוורר” קצת את התחושות, לספק לי עוד טעימה קטנה מהחיים האמתיים ועוד טיפה של צבע לדמותו של “מגדל התרנגולות ולוחם האש”. בשלב הזה גם דרך הטלפון אני מרגיש את אייל מחייך, הוא משחרר, נינוח יותר, מספר לי על חלומות ריצה במדבריות ומרתונים מרתקים, משתף בדיסוננס יום יומי, אחד מני רבים בחייו בו הוא מגדל תרנגולות אבל הוא גם טבעוני ומוצא לא לשכוח לספר גם על האישה שאתו, שבתחילה התקשתה לעכל את אורח חייו כלוחם אש אבל מהר מאד הבינה שכך קבלה אותו והיום היא אפילו מרוצה מההשפעה החיובית על חייו.

ומשפט אחרון לסיכום, שאלתי? אייל מהרהר ואומר לי, “אני פחות אוהב סיכומים, את משפט הסיום תבחר אתה”. אז בחרתי: “לכולנו יש כישרונות. כשאנחנו שוקדים על טיפוח הכישרונות האלה וחולקים אותם עם העולם, נוספת לחיינו תחושת משמעות ותכלית”.

הרבה דברים לקחתי מהשיחה עם אייל, לוחם האש, החקלאי והרץ למרחקים. כאלו המתקשרים לעולמות האימון וכאלו הלקוחים מעולמות האמונה. ומעל הכל מהריאיון הזה לקחתי תובנה פשוטה: הכל אפשרי, החיים הם אוסף של בחירות, אתה יוצר את הדרך ואם אתה שלם איתה, אוהב אותה היא תוביל אותך למוקמות עליהם אתה חולם. מה שבטוח הוא שבפעם הבאה שאגיע לעמק, אקפוץ אל האיש שבחר לרוץ בין לולים, להבות ומטעים. האדם שבחר להשקיע את מיטב זמנו בשמירה על חיים ורכוש ומוכן לעשות הכל בשם המשימה והתפקיד. “ואם אסיים בצורה מטאפורית, הרי “שחייו של אייל אינם על אש קטנה”. 

תודה מיוחדת לאושרי מאמו – דובר הרשות הארצית לכבאות והצלה. מחוז צפון.

הירשמו לניוזלטר

קבלו עדכונים ומאמרים ישירות למייל שלכם!

מוזמנים לחקור עוד

אימון מנטלי לספורטאים ומצבי משבר

לעשות.

אודות

שמי גדי דקל, מאמן מנטלי לספורטאים ולהתמודדות עם משברים, בעשרים וחמש השנים האחרונות אני עוסק באימון, ניהול, שיווק והפקה של אירועים תוך התמקדות באירועי ספורט, ליווי ספורטאים, קידום פרויקטים ויזמות בספורט.

תחומי פעילות העולם המנטלי ועולם הספורט

רשתות חברתיות

פוסטים אחרונים

דילוג לתוכן